Close

כרוניקה של “מניעה משפטית” מביכה

המושג “מניעה משפטית”, שבו מרבה היועמ”ש מנדנבליט להשתמש בחודשים האחרונים, כלל איננו משפטי, אלא מעביר באורח פלא את סמכות ההחלטה אליו • פרשנות

פורסם ב:  עודכן ב: 
היועמ”ש אביחי מנדנבליט ומ”מ פרקליט המדינה דן אלדד // צילום: מרק ישראל סלם משרד המשפטים
גם בעידן הקורונה, שוב סערה בצמרת המשפטית: היועמ”ש מנדלבליט כתב לנציב שירות המדינה שקיימת “מניעה משפטית” להארכת כהונת ממלא מקום פרקליט המדינה דן אלדד, שעשויה להסתיים ב־1 במאי. הנימוק המרכזי המצוטט שם ממכתבו: “התגלו כשלים ערכיים, מקצועיים וניהוליים בעבודתו… אלדד הסתיר ממני נושאים מקצועיים וארגוניים בהם עסק ופגישות שקיים עם שר המשפטים”.
מנגד, בתגובה לדברים, כתב אלדד שמנדלבליט מנסה להדיחו מכיוון שהחל לברר פניית עיתונאי המתייחסת לעניינו של מנדלבליט. לפי הדיווח הנ”ל, העיתונאי עקיבא נוביק אישר שפנה למשרד המשפטים בשאילתה בקשר לסגירת תיק מנדלבליט בפרשת הרפז ושאלדד החל לבדוק את התלונה.
כזכור, מנדלבליט התנגד למינוי אלדד. גם אז השתמש באותו ביטוי מעניין שבו הוא משתמש עתה: “קיימת מניעה משפטית”. אך אז בסופו של דבר הסיר את התנגדותו – לאן נעלמה “המניעה המשפטית”? אולי גם עתה ניתן לסגת מהטענה? קוראות וקוראים שאינם משפטנים עשויים לחשוב שיש סעיף חוק שאליו מתכוון היועמ”ש. אז זהו, שאין. המושג “מניעה משפטית” שבו מרבה היועץ להשתמש בחודשים האחרונים, עד כדי חשש לשיתוק הממשלה, כלל איננו מושג משפטי. אילו היתה הוראת חוק או הלכה של בית המשפט העליון שעליה נסמך היועץ, ודאי היה מציין אותה בנימוקיו. הביטוי העמום “מניעה משפטית” יוצר מצב שבו היועץ הוא לכאורה הריבון המחוקק. ספציפית לעניין הנוכחי, המושג מעביר באורח פלא את סמכות ההחלטה ליועץ, חרף העובדה שבהתאם לחוק, הסמכות היא של שר המשפטים.
מנדלבליט: “אין לסטות מהמלצתי באשר לממלא מקום פרקליט המדינה” // צילום: שמואל בוכריס
גם הנימוקים למסקנת “המניעה המשפטית” מביכים ומזכירים נשכחות מגן הילדים: “אלדד הסתיר ממני נושאים מקצועיים וארגוניים שבהם עסק ופגישות שקיים עם שר המשפטים”. לפרקליט המדינה (וכן לממלא מקומו) תפקיד עתיר סמכויות, שאכן מצריך ביקורת שוטפת, כפי שגם הח”מ משתדל לספק לאורך השנים, אך פרקליט המדינה איננו עובד זוטר במשרד היועץ. הוא אינו חייב לו דיווח על כל נושא שהוא עוסק בו ועל כל פגישה שהוא משתתף בה. בוודאי לא אם הנושא הוא תלונה נגד היועץ עצמו.
טיבן של סערות (גם כשהן בכוס מים) להתגבר. כך, סמוך למכתבו הנ”ל של היועץ ותגובתו הנ”ל של הפרקליט, דווח על מכתב ששלחו “בכירים בפרקליטות המדינה” לפרקליט המדינה, משום מה עם העתקים/הדלפה לתקשורת: “אנו מזועזעים מכך שבמקום להתייחס לטענות לגופן, בחרת להטיל רפש ביועץ המשפטי לממשלה ובמניעיו… הפעם החלטנו לחרוג ממנהגנו ולהשמיע את קולנו באופן צלול וברור לנוכח התנהלותך, המנוגדת לכל אתוס שעליו התחנכנו וחינכנו דורות של פרקליטים”.

ובכן: 1.”בכירי הפרקליטות” אינם אמורים לכתוב עצומות, ודאי לא נגד פרקליט המדינה, ודאי לא בעניין כה לא־ערכי. 2. דווח שארבעה חברים בהנהלת הפרקליטים סירבו לחתום על המכתב – זוהי לפחות לכאורה ראיה לכך שלא מדובר בעניין משפטי־מקצועי, אלא הוויכוח הוא פוליטי, על שליטה וכוח. 3. מהו האתוס שאליו מכוונים חותמי העצומה? שמא התנפלות בלתי־קולגיאלית־בעליל על כל מועמד/ת של שר המשפטים, גם אם כיהן לצידם בפרקליטות עשרות שנים? הרי גם את המועמדת הקודמת תקפו בחריפות נטולת הצדקה וחסרת רחמים, והתעלמו מכך שהיה לה תפקיד בכיר בפרקליטות, שבה עבדה לצידם עשרות שנים. 4. זיכרון הציבור אינו כה קצר עד כי יוכלו לטעון שרק “הפעם החלטנו לחרוג ממנהגנו ולהשמיע את קולנו”.

“פרקליטים בכירים” יקרים. הניחו למאבקי הכוח הפוליטיים ועשו מלאכתכם נאמנה. בתקופה זו של קורונה, עליכם לחשוב באופן יצירתי כיצד להנחות את התובעים בפרקליטות ובמשטרה למעט ככל האפשר במעצרים ובמאסרים, שהרי מתקני הכליאה צפויים להפוך למדגרות עבור הווירוס, תוך ריענון המדיניות וההנחיות הקיימות, שאינן מתאימות לתקופה זו.
scroll to top