Close

“עבור רוסיה זו מלחמה, עבורנו זה רצח עם”

מפגש עם בני העדה הצ'רקסית פתח ליאיר אורון - חוקר ג'נוסייד בעל שם עולמי - צוהר לאסון שהתרגש על בני עמם ב"מלחמת מאה השנים" עם רוסיה • במסגרת כתיבת ספרו נפגש עם מי שמבקשים לשמר את המורשת הצ'רקסית ולהעלות את המודעות לזוועה שהובילה לכ־1.5 מיליון קורבנות

רונה טאוזינגר

פורסם ב: ישראל היום

תושבי ההרים הצ’רקסים עוזבים את בתיהם. ציור של פיוטר גרוז’נסקי (1872)
צילום:
מתוך ויקיפדיה
עליית הדרך בין כרמי עמק איילון בשיא פריחות האביב מבשרת את הפגישה בגנו של יאיר אורון בכפר מגוריו, היישוב היהודי־ערבי נווה שלום (ואחת אל־סלאם). אנו יושבים לשׂוח בינות הפרחים והצמחים. יאיר מטפח אותם לאיטם מזרעים לגזעים, והם כמרגוע לו בעולמו הסעור. על גינה זו כתב את ספרו ‘אדם, גנו, ביתו’ (2018), גינה שהיא שילוב בין תרבות לבר. קצת כמו יאיר עצמו, בין הגן לספרים, בין הספרים לבני האדם, מאז ומעולם עניינו המחקרי אינו רק אקדמי אלא מוסרי.
אורון (1945), פרופסור אמריטוס, הקדיש מחייו לחקר השואה, בד בבד העמיק במחקר הג’נוסייד והיה מחלוצי התחום בארץ, ויש שיאמרו בעולם, כתב יותר מ־30 ספרים שתורגמו לשלל שפות, והוא אחד האנשים המרגשים והרגישים שזכיתי ללמוד מהם.
יש הרואים בשואה ובג’נוסייד קטגוריות נפרדות, לתפיסתך יש לבחון את השואה בקונטקסט של מקרי ג’נוסייד. 

“השימוש במונח ‘ג’נוסייד’ נטבע בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי משפטן יהודי פולני, רפאל למקין, במובן של השמד עם (גנוס=גזע, עם; סידס=רצח). הפרוטוטיפ הוא השואה, הג’נוסייד הארמני והג’נוסייד הרואנדי, אבל במהלך מחקריי נחשפתי למעשי ג’נוסייד רבים, שאינם מוכרים בציבור: הצ’רקסי; הג’נוסייד שאירע לקנדים הילידים (האבוריג’ינים, קדמונאים); הכורדי ועוד. הוצאנו באוניברסיטה הפתוחה סדרה בת תריסר ספרים (2011-2005) על הג’נוסייד – הגדולה ביותר בארץ לנושא.

“דווקא כיהודי יש בעיניי לשואה ולג’נוסייד משמעות ברורה: קדושת חיי אדם באשר הוא אדם ושוויון ערך האדם: ארמני, טוטסי, בוסני. אך הנטייה היא לראות בשואה כייחודית וכבלעדית. ואני שואל, לְמה אנו משווים את השואה כדי לומר שהיא ייחודית ובלעדית? בלעדיות איננה ייחודיות. ייחודיות משמע יש לדבר מאפיינים ייחודיים, ואני מדגיש כי אני מקבל לחלוטין שלשואה יש מרכיבים ייחודיים, צריך לקבלם ולהבהירם. אבל גם למקרים אחרים יש מרכיבים ייחודים, ואפשר לומר בעצם שבכל ג’נוסייד יש מרכיבים דומים ומרכיבים ייחודיים. לטענתי, עלינו לעסוק בשואה כמקרה ג’נוסייד קיצוני בעל היבטים מיוחדים”.
מה המשמעות המתווספת להתבוננות זו? יש שיראו בכך רדוקציה של השואה.

“להצבה זו משמעות מחקרית, פילוסופית, מוסרית. לא ניתן לבצע עבודה מדעית ללא מחקר משווה. ההשוואה מסייעת להתבונן על המאפיינים בפרספקטיבות שונות. למשל, אנחנו דור שני־שלישי לשואה; הארמנים הם דור שלישי־רביעי; ואצל הצ’רקסים מדובר כבר בדור שביעי־שמיני. התבוננות זו מעניקה ממד חשוב לתופעת דור ההמשך ומרכיב הטראומה בזהותו.

העולם לא למד. אורון // צילום: יוסי זליגר 
“במבט פילוסופי, הבחינה המשווה אינה מצמצמת אלא דווקא מעניקה לשואה ממד רוחב אוניברסלי שהיא ראויה לו. במלחמה היו עשרות מיליוני קורבנות. בהקשר כזה אנו מקבלים הסתכלות אנושית, ברוח ‘הזהו האדם’ (פרימו לוי, 1947); כמו כן שוֹרה על כך הבחינה המוסרית, שוויון ערך חיי אדם באשר הוא אדם. קיימת מעין ‘תחרות קורבנות’, אך סבל הוא סבל הוא סבל, אי אפשר לדרגו, לא ניתן לכמת אותו”.
אתה חוקר את עמדות היהודים כלפי ג’נוסייד של עמים אחרים. ישראל, לדידך, מתעלמת ממעשי ג’נוסייד שאירעו לקבוצות אחרות בזמן מלחמת העולם השנייה ומחוצה לה. מדוע לדעתך?

“סיבות שונות דחפו לגישה הזו. אנחנו גדלנו על האקסקלוסיביות של השואה. כרוך בכך גם המעבר ‘מישראליזציה ליהודיזציה’. מרבית הציבור החילוני זיהה עצמו שנים כישראלי, ולאחרונה הופך המרכיב היהודי בזהותו משמעותי יותר. השואה מעניקה לצעיר הישראלי הלא־דתי הסבר וביטוי ליהודיותו. מכאן מטופח המרכיב המכונן של השואה כבלעדי, ומוחלשת ההכרה בסבל של האחר.

מעשים של חסד. שלט בכניסה לכפר בסלניי
“לסוגיית הג’נוסייד הארמני, למשל, שורשים עמוקים. ישראל אינה מכחישה במובהק אבל התנהגותה מבהירה כי היא אינה מכירה בו. יש גם אינטרסים גיאו־פוליטיים וצבאיים, הקשורים במערכת היחסים האסטרטגית שמתפתחת עם טורקיה ואזרבייג’ן”.
מה ההשלכות של טרגדיה שאינה מוכרת?

“קבוצה שחוותה ג’נוסייד נושאת את הפוסט־טראומה דורי־דורות. הכחשת מעשה הג’נוסייד בידי המחוללים היא למעשה חלק מהג’נוסייד עצמו. טרגדיה אישית או קולקטיבית שאינה מוכרת, בלתי מעובדת – ריפויה כמעט בלתי אפשרי”.

עם נטול מדינה

לפני כשש שנים הוזמן יאיר לביקור בירושלים המזרחית, מלווה באנשי משמר הגבול. אחד מהם התברר כצ’רקסי. היתה זו נקודת מפנה נוספת במחקריו ובחייו. יאיר, כשמו וכדרכו, מאיר פנים, החל לשוחח עם הבחור הצ’רקסי.
“לא ידעתי הרבה על הצ’רקסים, לבד מכך שהם עַם, ושבארץ ישראל יש שני כפרים צ’רקסיים: כפר כמא וריחאניה. והנה השוטר מספר לי, ‘אתה יודע שגם לנו היה ג’נוסייד?’ הייתי המום, מכאן התגלגלתי לשני אופקי מחקר מרתקים.
“נסעתי לכפר כמא בגליל התחתון ונפגשתי עם זקני הכפר וצעיריו. נוצר לי קשר עם זוהיר תחאוחא, שהקים ומנהל בכפר מוזיאון למורשת הצ’רקסית. דור שמיני שמקדיש מאמצים עילאיים לשמר את המסורת הצ’רקסית ולהיאבק על קיומו של העם הצ’רקסי, לפי שבחווייתם הפנימית ההמשך שלהם אינו ברור. זהו מאבק על הצדק והאמת אך גם על המשך הישרדותו של העם הצ’רקסי”.
בימים אלה רואה אור ספרך ‘האדישות הבנאלית’ (פרדס, 2020), המשכו של הספר ‘הבנאליות של החמלה’ (רסלינג, 2016) העוסק בין השאר בג’נוסייד הצ’רקסי, מה ידוע על כך?

“‘מלחמת מאה השנים’, כפי שהצ’רקסים מכנים אותה בהשאלה, נמשכה למעשה 101 שנים, מ־1763 ועד 1864 בין רוסיה הצארית לצ’רקסים. במהלכה נהרגו מאות אלפי צ’רקסים בקווקז, ומאות אלפים, כנראה מיליונים, גורשו בכפייה, בעיקר לתחומי האימפריה העות’מאנית. ההערכות בנוגע למספר הקורבנות שונות מאוד, כבמקרי ג’נוסייד רבים.

“מכל מקום, ב־1864 נותרו בשטחי הצ’רקסים, ככל הנראה, פחות מעשרה אחוזים מהאוכלוסייה שהתגוררה בה טרם המלחמה. הרוסים ראו בהשמדה הליך ביורוקרטי, דו”חותיהם הצבאיים של מפקדי השדה מפורטים מאוד ועסקו גם בנושאים שוליים, אבל נמנעו מלהתייחס למספרי הקורבנות. המושגים ‘ניקוי’ ו’טיהור’ חוזרים בהם. המטרה היתה לנקות את האזור מהר ככל האפשר מיושביו המקוריים”.
כריכת הספר של יאיר אורון
אורון מתאר בספרו טבח אכזרי, שריפת כפרים, רצח נשים, קשישים וילדים. בהיסטוריוגרפיה הרוסית זוהי מלחמת הקווקז בעוד בהיסטוריוגרפיה הצ’רקסית זוהי תקופת הג’נוסייד שלהם.
ולטר ריצ’מונד (circassian genocide”, 2012″) מגיש תיעוד נרחב המבוסס על תעודות רוסיות מקוריות רבות. לדידו התרחש בצ’רקסים פשע ג’נוסייד (על פי הגדרות האו”ם 1948), שלפי הערכות מספר קורבנותיו נע בין 1,250,000 ל־1,500,000 לכל הפחות.
“הצ’רקסים נידונו לגורל אכזר בעקבות חתימת הסכם פריז (1856) לסיום מלחמת קרים”, אומר אורון, “הם למעשה נעזבו בידי המעצמות האירופיות ונהפכו לאחד העמים נטולי מדינה בהיסטוריה המודרנית. השטחים שישבו בהם מדורי־דורות לא היו מעולם בשלטון רוסי, ובהסכם הוכרו השטחים הללו כחלק מרוסיה, אך מתושביהם נמנעו זכויות להיות אזרחים רוסים”.
21 במאי הוא יום הזיכרון לג’נוסייד הצ’רקסי. במועד זה נערך הקרב האחרון בין הרוסים לצ’רקסים בעיירה סוצ’י, 1864. 156 שנים חלפו ונוכחותה של הטרגדיה מורגשת בקרב הצ’רקסים כיחידים וכקולקטיב. הצ’רקסים בארץ מציינים יום זה בטקסים מיוחדים, הג’נוסייד הוא מרכיב מהותי בזהותם. 

“הג’נוסייד הצ’רקסי לא רק שאינו מוכר במובן שאין מוסכם כי אכן התרחש, אלא הוא אינו מוכר במובן זה שכלל אינו ידוע על אודותיו בציבור הרחב. הרוסים מכחישים ומתארים זאת כמלחמת אזרחים. עד היום לא ניתן בתחומי רוסיה לציין בפומבי את יום השנה לרצח העם הצ’רקסי. הסיכוי של הצ’רקסים לזכות בהכרה בינלאומית בג’נוסייד שהתרחש עליהם קלוש ביותר.

“העולם לא למד דבר פרט להשמעת מליצות נבובות בנוסח ‘לעולם לא עוד’. אי־ההכרה מחריפה את הפצע. ג’נוסייד מוכחש גם מזרז את התרחשות הג’נוסייד העתידי. העולם שלא התרגש מזעקת הצ’רקסים נתן לפוטין לחסל את הצ’צ’נים”.
מה מצבת הפזורה הצ’רקסית כיום?

“כיום יש כ־6 מיליון צ’רקסים, 5 מיליון מתוכם אינם חיים בצ’רקסיה אלא בפזורה בעולם המוסלמי, מרוכזים בעיקר בארבע מדינות: טורקיה, הפדרציה הרוסית, סוריה וירדן. כמו כן מתגוררים בגרמניה, בארה”ב, בעיראק, במצרים ובישראל”.

בין חמלה לרחמים

אולם היכן שיש רוע יש גם טוב. אל מול הרוע בהתגלמותו קם הטוב הטהור, אורות מאופל. בשנים האחרונות פנית לעסוק גם בחקר תופעת המצילים.

“הטוב הוא אמנם מצומצם ונוקטים אותו הרבה פחות מאלו המחוללים את הרע. המרצחים הם תופעה אוניברסלית, אך גם המצילים. היו גם אנשים שהלכו נגד הזרם, בין שבצורה מודעת בין שבספונטנית, נתקלו באדם במצוקה וניסו להצילו. המצילים אינם מצפים לתמורה, נוסח ‘השומרוני הטוב’, אינם מפרסמים את מעשיהם, כסוג של מתן בסתר, הם מתייחסים לתגובתם כדבר מובן מאליו, כמעט מתבקש. אבל האמת היא שההצלה היא מעשה נדיר ויוצא דופן.

“אני חישבתי, למשל, את היחס בין תושבי האוכלוסייה באירופה בתחילת שנות הארבעים אל מול מספר המצילים ש’יד ושם’ העניק להם תואר ‘חסידי אומות העולם’. הנתון הגס הוא מציל אחד על כל 22,600 נפש. כלומר הרבה פחות מאחוז אחד. הארצות שבהן היו הכי הרבה מצילים באופן יחסי הן הולנד ובלגיה, גם בפולין נדרשו הרבה פחות אנשים כדי להציל נפש אחת; בגרמניה המספרים שונים דרמטית, על כל מיליון בני אדם היו רק כשבעה־שמונה מצילים, ואמנם סטטיסטית זהו נתון זניח אבל מוסרית הוא מאוד משמעותי. קשה לחנך לאתוס של ציות, קשה עוד יותר לייצר מקום ביקורתי, מערער, שמונע עוול. מקום לסדקים”.
בכפר כמא אתה מתוודע למאורע נוסף הנוגע לצ’רקסים, וזה כרוך בשואה היהודית. הסיפור על הכפר הצ’רקסי־מוסלמי בסלניי, הנמצא בקווקז, במחוז צ’רקס. כפר מסורתי, צנוע באורחות חייו, שתושביו עובדי שדה.

“לנינגרד היתה במצור קשה רוב תקופת המלחמה. יותר ממיליון ורבע הרוגים, רעב וקור בלתי נסבל, מחסור במים, אנשים המסו קרח קפוא למים, והיו גם כנראה מעשי קניבליזם. היו עשרות אלפי ילדים יתומים ועלה הרעיון לנסות ולחלצם החוצה, דרך אגם לדוגה (‘דרך החיים’) כדי להגיע לרכבת לכיוון ג’ורג’יה (גאורגיה) שהיתה תחת שלטון סובייטי.

“קבוצת ילדים בני 14-3 יצאה ועברה את האגם, עלתה על הרכבת, אך זו הופצצה ועשרות ילדים נהרגו. השורדים החלו לנוע לכיוון ג’ורג’יה, אלו שמסוגלים ללכת – בשיירה רגלית, ואלו החולים והפצועים – הושמו על עגלות. לא ידוע כמה ילדים היו בקבוצה, וכמה מהם היו יהודים. 125 ימים הלכו בדרך בתנאים קשים. השיירה עברה בדרכה בהרי הקווקז כפרים שונים, שלא נענו לקריאה להצלה.
“בקיץ 1942 מגיעה השיירה לפאתי בסלניי. נשות הכפר נקראות מן השדות ולנגד עיניהן נגלים הילדים מותשים, גוססים. או אז קורה הדבר המופלא. ללא התלבטות, ללא כל הוראה מלמעלה וכגוף אחד מחליטות הנשים לאמצם ואוספות לבתיהן 32 ילדים.
“יומיים לאחר מכן כובש הצבא הנאצי את הכפר. 152 ימים שוהה שם בחפשו אחר ילדים יהודים. קיימות עדויות כי הגרמנים איימו לשרוף את הכפר על יושביו אם יימצא ולוּ ילד יהודי אחד. איש מבין 1,800 תושבי הכפר אינו מלשין. הילדים ניצלים, לאחר המלחמה נותר רובם הגדול בכפר; חלקם איתרו את משפחות המקור. הסרט הדוקומנטרי ‘מעשה שהיה בבסלניי’ (בבימוי שרה צפרוני, 2020), מאיר גם הוא אספקטים מעניינים בפרשה. במעשה ההצלה של בסלניי באה לידי ביטוי האנושיות הנעלה ביותר: הבנאליות של החמלה ושל החסד”.
רק בהמשך התוודע אורון לסיפור־נגטיב לבסלניי, על הכפר טברדה, כ־130 ק”מ משם, כפר קרצ’אי־מוסלמי, גם הוא קבוצה אתנית מן הקווקז. בטברדה נרצחים ילדים יהודים (שהיו חלק מהשיירה לעיל) בידי הגרמנים בשיתוף האוכלוסייה המקומית.
כפר אחד מציל וכפר אחר משמיד. הכיצד אתה מסביר זאת?

“אין הסבר יחיד אלא כמה הסברים שצירופם יחד עשוי להוות מענה. האחד, כנראה כיוון שהיה זה מעשה של נשים, החמלה מצויה יותר אצל נשים. החמלה איננה רחמים. ברחמים מובלעת עליונות. החמלה מתבוננת על הסובייקט כשווה. מרכיב החמלה הוא הדומיננטי בהצלה; הסבר נוסף קשור להיסטוריה הצ’רקסית, ולג’נוסייד שהם עצמם עברו; הסיבה השלישית קשורה להיותם מוסלמים ולחובתם להציל אדם במצוקה. בקוראן פסוק הקרוב לכתוב במשנה במשמעותה האוניברסלית: “כל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא” (סנהדרין ד, ה). בדומה אפוא מופיע בקוראן: “כל המאבד נפש אחת… כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיימה כאילו קיים עולם מלא” (סורה 5: 32).

“יתרה מכך, לצ’רקסים מסורת מיוחדת: ה’אדיגה חבאזה’ – מערכת תצורות חברתיות, מעמדיות, אתיות בלתי־כתובה שעברה מדור לדור. האדיגה מגדירה קטגוריות מוסריות, כגון: כבוד ונדיבות לזולת, יושרה, הכנסת אורחים, חשיבות מעמד האישה. משמעות קדושת החיים והצלתם בולטת במסורת זו. לדעתי, העקרונות האדיגיים מהווים אחד ההסברים להצלת הילדים על ידם”.

כשהרשע בא כמו גשם נופל

מן הגלות הנכפית כותב ברטולד ברכט (1935): “כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה / קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל / כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף, נָפוֹצָה / הַשְּׁתִיקָה. / כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד: / עֲצֹר!”.
אתה מתייחס בספריך ל”עומדים מן־הצד”. מי שנותר אדיש או מנוכר לחסד ולישע תורם, לתפיסתך, להתחזקות הרשע.

“האדישות אינה רוע (evil) כבספרה של חנה ארנדט (‘דין וחשבון על הבנאליות של הרוע’, 1965). אבל לאדישות נוכח הרוע (במודע ושלא במודע) חלק באחריות, ולדעתי גם באשמה, לקיומו ולניצחונו של הרוע. צמצום נפיצות הרוע תלוי במידה רבה בהתנהגות מה שמכונה ‘הצד השלישי’. כיום אני סבור כי אין ‘צד שלישי’, באשר מי שאינו לצד הקורבנות מצוי למעשה לצד המרצחים”.

ארגון ‘יד ושם’ מסרב להכיר במצילי בסלניי כחסידי אומות העולם. מלשון תגובת ‘יד ושם’ 2016: “יש מקום להטיל ספק ביכולתם של תושבים מקומיים דאז, בזירות ברית המועצות המרוחקות מלנינגרד, לזהות פליטים צעירים דווקא כיהודים”.
אתה מגיש בספרך עדויות מוצקות שאכן היו בקבוצה ילדים יהודים. 

“ברשותנו שמות של מצילים ספציפיים ושמות של ילדים שהם בפירוש יהודים. אין לי כל ספק שחלק מהילדים שהוסתרו בבסלניי – וקרוב לוודאי רובם – היו יהודים. נשאלת גם השאלה מי קובע ‘מיהו יהודי’ בהקשר זה: תודעת היהודי עצמו? ברית המועצות הקומוניסטית? הגרמנים־הנאצים?”

בכנסת נערך דיון בבקשתך להעניק תואר חסיד אומות העולם לתושבי הכפר בסלניי. מקרה בסלניי כמעט ייחודי בתולדות השואה, אפשר להשוותו רק לשני כפרים שנקטו הצלה קבוצתית, שמבון־סיר־ליניון (צרפת) וניולנדה (הולנד) שמעשיהם מצוינים בשדרת חסידי אומות העולם, כמו גם המחתרת הדנית. בקשתך זו נדחתה.

“עבדתי ב’יד ושם’ ויש בי כבוד לפעילותו המחקרית, אך גם הסתייגויות מהדרך הפרטיקולרית שנוקט הארגון בחינוך ובהנצחת השואה. מעשה ההצלה קשור לכך שהיו אלה ילדים חסרי־אונים אך קל וחומר לעובדה כי היו שם גם ילדים יהודים המצויים בסכנת חיים ממשית. הטענה שבין הילדים שניצלו היו גם שאינם־יהודים, טענה שאני מסכים עימה, ולפיכך אין לתת למי שהציל לא־יהודי תואר חסיד אומות העולם – סותרת את שוויון ערך חיי אדם. לאקט ההצלה משמעות אוניברסלית, זהו מעשה אנושי ואצילי ממעלה ראשונה”.

תגובת ‘יד ושם’ בוודאי לא הניחה את דעתו של אורון. לפני כחמש שנים החל בהקמת יער מצילים בינלאומי, שמשכּנו בתחומי כפר מגוריו, נווה שלום.
“זו יוזמה שלנו בכפר יחד עם יהודי איטלקי בשם גבריאל ניסים, שהקים באירופה ‘גני צדיקים’. הגן שלנו נקרא ‘גן מצילים’, הכוונה היא לציין מעשי הצלה ללא קשר לקבוצה לאומית, דתית או גזעית. צ’רקסים שהצילו יהודים; אריתריאית שהצילה בדואים; פלשתינים שהצילו יהודים; טורקים שהצילו ארמנים, ועוד. אנשים שסיכנו חייהם כדי להציל אדם במצוקה, ללא קשר לקבוצתו האתנית”.
יאיר, מה נדחפת כל חייך לתחומים עצבוניים אלו של עיסוק ביגון האנושות?

“באופן מודע אין לי תשובה אבל כנראה שדברים רבים דחפוני לכך. היה לי חבר טוב פלשתיני, אדיב גראר ז”ל, שנהג לומר ‘יאיר, אתה סוחב את השואה על הכתפיים. אתה חייב להשתחרר מזה’. שנים חקרתי בשואה מתוך מחשבה שאני עוסק בכך בלי שלמשפחתי יש קשר ישיר לשואה. רק לאחר מות הוריי התברר לי כי אבי איבד את כל משפחתו בשואה: אמו, אביו, בעלה הנוסף של אמו, כשמונה אחים ואחיות שאיננו יודעים את שמותיהם אפילו. מעולם לא שוחח עימנו על כך. אחי, אחותי ואני מעולם לא שאלנו.

“כעסתי על עצמי שלא שוחחתי עם אבא כשעוד היה בחיים. מבחינה זו אני חש רגש אשמה כבד. אולי יש בכך כדי להסביר את הנגיעה העמוקה שלי בסבל. אני עוסק בג’נוסייד מסיבות מוסריות וחינוכיות, ואני מקווה שפעילותי תתרום, ולוּ במעט, לאפשרות שהעולם הזה יהיה קצת יותר טוב; פחות עיוור לסבל של האחר”.
scroll to top